בסיום אחד הגישורים בתחילת דרכי, הוציאה האישה חפיסת שוקולד מריר והניחה אותה במרכז השולחן. הסירה את העטיפה ובצעה את קוביות השוקולד. "זה בעצם הגישור שלך". הפנתה אליי את מבטה ואמרה: "אמנם שוקולד אבל עדיין מריר. בדומה לגישור שעברנו אצלך. נכון שעברנו הליך ראוי, הוגן חסכנו זמן וכסף. נכון גם שחסכת לנו מריבות מיותרות. לא מובן מאליו.
אבל עכשיו כשאנו מסיימים את הגישור אנחנו מפנימים שמסתיים פרק משמעותי בחיינו. וזה לא קל, לשנינו. פרק שנגמר בגלל שלא הייתה בו יותר אהבה. פרק שהיו בו מריבות אינסופיות. פיסת חיים עם ילדים משותפים בתווך. גירושין. זה אף פעם לא קל. בטח לא כשיש ילדים נהדרים של שנינו."
וכך עמדנו שלושתנו: האישה, הבעל ואני. במרכז השולחן שוקולד מריר. כל אחד מאתנו טעם קוביית שוקולד. לשלושתנו נוצרה משמעות חדשה לטעם השוקולד. ואין מתאים יותר משוקולד מריר לתאר מהו גישור גירושין.
ובהקשר דומה לשוקולד מריר, שאל אותי חבר קרוב מה אני מרגיש כאשר מתקשר אליי זוג המעוניין להתגרש בגישור. התשובה שלי הייתה שמצד אחד עצוב לי לשמוע שעוד זוג מתגרש, מצד שני שמח שהזוג בחר לעשות זאת בגישור.